תן לי קילו בעשר
מאמר קריא וקולח ביותר, גם אם עתיר ניימדרופינג, שמתפרסם היום בפ4ק, על המרקם העדין בין הפופ והתדמית שלו, שנקודת המוצא שלו היא דווקא שתי השערוריות האחרונות של עולם הספרות - הממואר של ג'יימס פריי על גאולתו והגמלותו מאלכוהול בנשירה מא.א. (שהסתבר כבולשיט מוחלט של להד"ם) וג'יי טי לרוי הטרנסווסטיט שכביכול תיעד בספריו את חוויותיו כזונה של נהגי משאיות ונחשף כפיקציה של זוג וונאביז שגולמה ברישול על ידי האחות הקטנה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אז מה הוא מנסה לומר? שלהקות לא צריכות לייצר לעצמן תדמית כי בטכנולוגיה של היום השמועה עוברת ללא השקעה גדולה מדי?
זה לא פשוט עניין של אופנה?
אם אתה מספיק מפורסם, תמיד יהיו אנשים שיגידו שאתה לא מי שאתה טוען שאתה (כמו שם האלבום של הארטיק מנקיז "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not") ומצד שני הסוגדים לך יאמינו.
היי, קול. העליתי אייטם על זה.
קונגראטס על העיצוב החדש של האתר.
את יכולה להיות יותר ספציצית? דברי בלינקים גברת.