שמחתי לראות שבכל זאת נכתבו כמה מילים בעברית לזכרו של המלחין גיירגי ליגטי (האות O עם שני הפסיקים למעלה שבשם שלו היא אחד מ20 הדיפתונגים בשפה ההונגרית ומבוטאת כמשהו בין O לE, רק ארוך. אל תנסו את זה בבית) בסינמסקופ של יאיר רוה. עד כה ההספד היחיד הראוי שנתקלתי בו היה בכתבה גדולה שהפרנקפורטר אלגמיינה הגרמני הקדיש לו, אלא שלצערי אני לא ממש יכולה לקרוא אותה עקב שליטה מוגבלת מדי בשפה. מזל שקובריק עשה סרטים, ושרוה טרח לראות אותם. דווקא את אודיסאה בחלל אני מודה שמעולם לא ראיתי עד הסוף. בפעם הראשונה והיחידה שצפיתי בו נרדמתי לקראת רבע השעה האחרונה (שלא כמו בארי לינדון, נניח, שראיתי פעמיים ברצף יום אחרי יום והתענגתי עליו עוד הרבה יותר ממה שעל התפוז המכני בצפייה הראשונה), אבל לא ממש נזקקתי לו בשביל להתחבר לליגטי, שלטעמי הוא בין הקומפוזיטורים המודרניים הבודדים שהצליחו לחדש ולטלטל מבלי ליפול למלכודות טכנוקרטיות של אקספרימנטים צורניים, צליליים ו/או מכניים ושאר מרעין בישין כאלו ואחרים, כמו כמה מבני דורו שאני אפעס פחות מחבבת. יהי זכרו ברוך.