חיגרת למר ג'ימס ג'ויס
המורה לאנגלית שלי בתיכון היה מסוג המורים האלו שקשה להבין מה הם עושים במערכת החינוך, שקטנה עליהם בהרבה מספרים. הוא הזכיר לי קצת את אלברט פיני ב"גרסת בראונינג", שריד לתקופה שבה באמת לימדו בבתי הספר, ומשתדל כל כך למען התלמידים שלא שמים עליו.
אני שמח שהערכתי אותו אז, ונדמה לי שגם הוא שם לב לזה. הבעיה היחידה היתה שהוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי לקרוא את יוליסס. אני כשלתי במשימה עוד בפרק הראשון. לדעתי, מדובר בזוועה מפלצתית, שהיא, כמו תקליטי נויז יפני, יותר כמבחן גבריות מאשר כספרות טובה. בגלל זה כמעט ולא קראתי בסוף את "ברלין, אלכסנדרפלאץ" המצויין, כי העטיפה האחורית השוותה אותו לג'ויס.
אולי זה גבה מצח מדי לכאן, אבל נתקלתי, בשנתיים וחצי איחור, ב"חיגרת" של ולדימיר דיקסון, שגם הוא לא מבין את ג'ימס ג'ויס. המקור והתרגום של רונן סוניס מצויינים כאחד, וגרמו לי לדמוע מרוב צחוק.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
עדיין אין תגובות.
לא ניתן להגיב לפוסט כעת.