jff
זהו, מחר מסתיים פסטיבל הקולנוע השנתי בירושלים, והערב ראיתי את הסרט האחרון שלי במסגרתו. השנה בחרתי לי מראש לא פחות מארבעה סרטים והזמנתי לי במרוכז את הכרטיסים מאתר האינטרנט. חייבת לציין לטובה את אורנג' שלמרות הפרסומת הכתומה המעצבנת שלהם בכל מקום שאנחנו נאלצים לסבול הם בהחלט מינפו את כל העניין של השיווק וההזמנה של כרטיסים בפסטיבל. לטעמי היה יבול מאוד מוצלח הפעם, ומכל מה שבחרתי לצפות לא התאכזבתי כלל.
פרספוליס של מרג'אן סטרפי לפי הקומיקס - סליחה, נובלה אוטוביוגרפית - שיצרה על ילדותה והתבגרותה באיראן בזמן גירוש השאה והמלחמה עם עיראק היה מלא הומור טבול בכאב טראגי. האנימציה הרחיבה וגם קצת מילאה במקומות הנכונים את הקו הציורי שבספר. שתי בעיות טכניות העיבו מעט על הצפייה: היות והסרט, כמו הספר, הוא בשחור-לבן, התרגום לאנגלית מצרפתית נבלע לעיתים בחלקות המסך הלבנות ולא ניתן היה לקריאה; וגם, האולם המעפן בתיאטרון ירושלים והשיפוע ההפוך שלו בצירוף רעמת שיער בלתי אפשרית של שני צופים בשורה שלפניי גרמו לכך שבחלק ניכר מהזמן ראיתי בעיקר זוג ראשי ליפה עם קצת סרט ביניהם.
הוא היה איש שקט שמהרגע שקראתי את התקציר שלו ידעתי שאני פשוט חייבת לראות אותו ובכל שבוע העבודה שהקדים לו ציפיתי ונבניתי לקראתו מספר על בחור המפנטז על לקצור את חבריו לאופן ספייס באקדח עד שהקולגה שלו מקדים אותו לכך, ואז הוא מוצא את עצמו יורה בו והופך לגיבור המקום. הקאסט המרשים לסרט האכזרי הזה, שמתנהג כמו אינדי מכל בחינה אחרת, כולל את כריסטיאן סלייטר, אלישה קתברט (הבת של באוור מ-24), וויליאם ה. מייסי.
סטאלגים - שואה ופורנוגרפיה בישראל שעוסק בקשר בין ספרי הסטאלג (מעשיות פרברטיות על התעללות מינית של קצינות אס.אס. בשבויי מלחמה אמריקנים) המושמצים לספרי ק. צטניק שקדמו להם ואשר זכו לתו תקן ממערכת החינוך הממלכתי (אני אישית יכולה להעיד שברשותי נמצא עדיין העותק של "השעון" שאנסו אותנו לקבל בכיתה י'. הוא כולל גם אחרית דבר, סיפורו המופלא של תלמיד גימנסיה מכור לסמים, שניצל ונרפא בזכות הקריאה בספריו של ק. צטניק שהשיבו משמעות לחייו. בררר). חציו הראשון גרם לפרצי צחוק רמים מגרונינו לא פעם, אך החלק השני היה כבר כאוב מדי והקהל דמם בזעזוע. סרט חשוב ומרתק שבויים ונערך לעילא ולעילא. התמונה אמנם נראתה דחוסה ומפוקסלת במיוחד אך זה היה שולי לחווייה עקב טיבם המסעיר של החומרים התיעודיים כשלעצמם. צפיית חובה.
אני קיבורגית ואין לי בעיה עם זה של הקוריאני הגאון צ'אן ווק פארק שכבר קטף כל שבח אפשרי עם סרטו הקודם "שבעה צעדים" (oldboy) הוא פנטסיה נהדרת ומרהיבת עין כפי שהיה אפשר לצפות מהסרטים שמגיעים לאחרונה מחלק זה של אסיה, שבמרכזה בחורה שחושבת שהיא רובוט ומנסה להטעין את עצמה מליקוק סוללות. הידידים המסובבים קלות בבית החולים הפסיכיאטרי מסייעים לה בדרכם להגשים את ייעודה.
שני סרטים נוספים שהוצגו במסגרת הפסטיבל מוזנים ברגעים אלה בייט אחר בייט לכונני הקשיח -
המארח/הפונדקאי (the host) הקוריאניהונג-קונגיקוריאני שיצא כבר לפני חצי שנה והפך, כך הבנתי, לקלאסיקה מיידית בקרב יודעי ח"ן חובבי ז'אנר האימה, ופפריקה, להיט האנימה התורן.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני דווקא חייב לציין שהניהול של הפסטיבל השנה הוא די כושל,
בתור מישהו שקורע כרטיסים לזקנות שבאות לסמדר גיליתי
ששמו שם קופאית מהסינמטק שדרכה אפשר לקנות כרטיס רק להקרנות של אותו יום ורק במזומן! כלומר, אם הגעתי עכשיו מתל-אביב לקנות קנות כרטיסים לסרט של מחר באשראי, עלי לרוץ עד לסינמטק ולקוות שאספיק לראות את הסרט שמתחיל עוד חמש דקות…כישלון חרוץ…
אני הספקתי לראות את שביל המזל שהיה חמוד ואת טקסידרמיה שהיה חולני ברמות שאפילו אוזון וגרינאווי לא העיזו להגיע אליהם
הניהול בקאנטים. כמעט אף סרט לא התחיל בזמן. הבזיון הכי גדול היה בסטאלגים, שזו היתה לו גם הקרנת בכורה. בחמישה לשתיים הם עדיין עשו לסקרינר בדיקה וכוונון, ועד שכולם נכנסו והתיישבו באופן שיתיישב עם נהלי הבטיחות (כבר אמרתי שהיו יותר אנשים מכסאות?) חיכינו עוד מחצית השעה.
אני ממליצה כאמור לנצל את מנגנון הרכישה באתר (שמאפשר לך גם לבחור את הכסא שבו תשב) בהצלבה עם אחת מחוברות הפסטיבל החינמיות שהופצו בעיתונים היומיים, בין היתר (וזאת כיוון שהאתר לא מפרט על הסרטים עצמם). העמלה הצנועה של 10 שקלים דמי טיפול הופכת סמלית עוד יותר בקנייה מרוכזת של חבילה.
דווקא ה"תיקון" שגוי…
"המארח" קוריאני למהדרין, לא הונגי ולא קונגי…
כן, יום אחרי שהעלתי את הפוסט הוט פריים שידרו אותו (האמת, הוא די הגעיל אותי. לא הבנתי למה קיצ'לס חשב שצריך לראות אותו 3 פעמים) ובכל הזמן הזה מאז התעצלתי לתקן… איזה מעפנה אני.
את פפריקה ראיתי רק שלשום ולא כל כך בריכוז אבל בסך הכל חיבבתי אותו. החוזי כדבר שבשגרה ביצירות מהמזרח הרחוק ללא רבב, הרעיונות מרגישים לעוסים טיפה אחרי צפיית יתר במיאזקי וצ'רלי קאופמן אבל לא באופן בלתי נסלח.