רגש אשמה פמיניסטי
הנה מקרה מוזר של תת-מודע קולקטיבי מכה בנחשול גאה ביבשת הכתיבה והתגבוב המודעים-יתר-על-המידה וגורם לי למבוכה גדולה -
כשנתקלתי בדואו של התאומות הקנדיות הזהות טֶגאן ושרה לראשונה (זה היה במכונית של אודים בדרך לשתות באיזה מקום, ונוגן מתוך האייריבר שהוא רכש בדחף לא נשלט רק כמה שבועות קודם לכן) לקח לי אולי חמש שניות לכל היותר לקטלג אותם במגירה הלא-מחמיאה במיוחד של "מוסיקת-כּוּס". ההופעה שלהן בשני פרקים של הסדרה הכל-לסבית The L Word (פעם במסגרת הפסקול ופעם כאורחות בתפקיד עצמן) כמובן לא גרמה לי לשנות את התיוג הזה, להיפך.
ועכשיו, מול הביקורת של ג'סיקה סוארז בפיצ'פורק, גל מחאת הפמיניסטיות שגרר משפט הפתיחה שלה להלן, ותגובות-הנגד שזרמו בעקבותיו, אני חשה מעט מבויישת והרבה תוהה ומסוקרנת, על איך זה ששתי בחורות שמעולם לא נפגשו ולא דיברו ביניהן בשום דרך שהטכנולוגיה מאפשרת, הגיבו באותה צורה בדיוק, שגם זהה לזו שבה גיימרים מאצ'ואיסטים חובבי מטאל הארד-קור תופסים להקות מטאל "רך" (או כאלו שסרחו באופן אחר)?
Tegan and Sara should no longer be mistaken for tampon rock, a comparison only fair because of the company they kept.
[ההדגשה אינה במקור]
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
הרשמה בעזרת RSS
אם אהבת את התוכן של האתר וברצונך לדעת כל פעם שמתפרסם תוכן חדש, זה המקום. קליק אחד על התמונה הכתומה מימין ומגיעים לטופס ההרשמה לעדכונים בעזרת קורא ה-RSS האהוב עליך.
וגם המצאת להם שם: טיגנתי את שרה
אה, לא נראה לי שהקופירייט שלי. נדמה לי שמדובר בתִפלות מקורית של איתי נאור.