הנה דוגמה קלאסית לשטחיות נפוצה שיכולה לעיתים להוציא אותי מדעתי, במיוחד כשבנים של עורכי פטנטים שמגיעים ללשכתי בנסיון חצוף ללקט מידע על בחינות ההסמכה שמועדן מתקרב מצטטים לי אותה בלי להתבלבל -
מיכאל פקטור מדווח בבלוגו על החלטה תקדימית בבית משפט בריטי שקובעת כי תוכנה היא פטנטבילית שלושה-סימני-קריאה! ובתור אסמכתא מובאת איזו ידיעה חדשותית מצ'וקמקת.
אלא שאם טורחים וקוראים את פסק הדין עצמו מתברר די מהר, בעצם כבר מהפיסקה הראשונה, שמדובר בלא יותר מהבהרה מינהלתית, יישור קו עם הפרקטיקה הנהוגה במשרד הפטנטים האירופאי אשר בריטניה חתומה על האמנה המסדירה את התנהלותו, ויישוב סתירה-לכאורה שכביכול התעוררה בעקבות החלטה מנחה של בית הדין לערעורים בפרשת אירוטל (הפרטים במלואם מצויים בפסה"ד ואין לי כוונה להאריך בדיון עליהם).
אז על מה כל הרעש? מה שהוכרז פה הוא בסך הכל שתביעות לנשא-נתונים שתוכנת המחשב הוטבעה בו הן כשירות, עקרונית, בהנחה שהתביעות האנלוגיות לשיטה שהתוכנה מיישמת ולמחשב המתוכנת לבצע את השיטה אושרו, כלומר צלחו את מבחני הכשירות הסטטוטוריים.
תביעות מסוג זה הוכרו לראשונה בפרשת beauregard בארה"ב, וכאן בישראל הקטנה כבר שנים מאשרים אותן בלי להניד עפעף, לפחות כל עוד התביעות בקטגוריות האחרות (שיטה/התקן/מערכת) מאושרות. בלי דיונים משפטיים מייגעים, בלי הוצאות ובלי שכר טרחה לעורכי דין מסכנים שצריכים להתפרנס בדרכים אחרות.