אני מודה שברגעים הראשונים שראיתי את תוצאות הבחירות הרהרתי לעצמי בתוגה שמוטב היה לו נתניהו זכה ביתרון כפי שניבאו לו הסקרים בשבוע שלפני והתהליך להקמת הממשלה היה מותנע כבר במקום ויכוח הטוענים לכתר המטופש שפצח במקום. גם כך על אף שלבני מבחינה אישיותית מאוסה פחות מנתניהו הרי שמבחינה אידאולוגית ברור לכל שמדובר בתאומים סיאמיים, הן בנושא המדיני והן בעניין הכלכלי-חברתי, ולפחות במה שנוגע למינויים, מיועדי נתניהו לתיק האוצר ולתיק המשפטים, אם לִמְנות כמה שיש להם נגיעה יותר ממשמעותית לגביי, כבר עדיפים בעיניי על מורשת אולמרט שלבני הצהירה שבכוונתה לשמר. מן הסתם גם בין תומכי הליכוד היו מי שהרגישו כמוני, שהיו מעדיפים לנחול תבוסה ברורה ולא לשרות בחוסר הודאות הפריך הזה.
אבל כשהתחלתי לשמוע מסביב את כל הקולות הקוראים ללבני לוותר, כמו הפוסט ההזוי במיוחד של רביב דרוקר שמציע לה לקחת את תיק הבטחון במקום (רק ההנחה לבדה שהיא מספיק סתומה לשחזר את הטעות של עמיר פרץ היא עלבון לאינטליגנציה) התחלתי להתעצבן באמת. למה זה כל כך מובן מאליו לכל זכרי האלפא האלה שהיא זו שצריכה לוותר? מה פתאום? הרי היא זו שזכתה במנדט אחד יותר. ולמעט ש"ס אולי שכבר סגרו את הדיל עם נתניהו בעת נסיונה הקודם (וכן, לא שכחתי שהוא כשל) להקים קואליציה, את אותן המפלגות בדיוק שהוא יכול לצרף אליו גם היא יכולה – and then some.
מעבר להישג האלקטורלי המרשים, בעמידה האיתנה שהיא מפגינה ואני מאוד מקווה שתמשיך ותדבק בה עד הסוף היא גם מוכיחה לראשונה שיש לה עוד משהו שבזמנו קצת פקפקתי בקיומו: עמוד שדרה. ועם הנכס הזה היא תוכל באמת לקחת את הבחירות הבאות בסערה, עם שינוי שיטת הממשל או בלעדיו.